הוא בעצם אסימון חסר תחליף. NFT מה זה אומר?
אם תשאלו עשרה אנשים מה זה בדיוק NFT – כנראה תקבלו 10 תשובות שונות. בשבועות האחרונים המונח הזה, שהוא לא לגמרי חדש עבור טכנולוגים, מעורר שאלות מהותיות: זה מטבע חדש? (לא בדיוק); זו פלטפורמת סחר? (שוב, לא בדיוק); זה מוצר בפני עצמו? (ברור שלא בדיוק). בשעה שההגדרות עוד מתגבשות, עולות גם שאלות עמוקות יותר: מה בעצם אנחנו קונים עם NFT? למה צריך לסמן יצירה דיגיטלית כמו גיף או ציוץ – שבמהותה היא חופשייה מזכויות יוצרים ומקבלת את כוחה מההפצה שלה ברשת – בסימן של אותנטיות? האם זו הבהלה החדשה לזהב דיגיטלי, או עוד מושג טכנו-פומפוזי שאף אחד לא באמת מבין? האם זה גן השעשועים החדש של מיליונרים משועממים, או בשורה אמיתית שמעניקה לראשונה בהיסטוריה כוח מיקוח ליוצרים בדיגיטל?
שכחו מכל ההגדרות. בגדול NFT זה פשוט אסימון. אתם רואים, לא מסובך.
לא מזמן אירח ג'ימי פאלון בתוכניתו את ביפל (Beeple), אמן שצייר ציור אחד כל יום במשך 5,000 ימים ומכר את היצירה המצטברת, בעצם איור עצום אחד שמורכב מ-5,000 חלקים, ב-69 מיליון דולר. ביפל, ששמו האמיתי והפחות מגניב הוא מייק וינקלמן – וככה או ככה, אף אחד לא שמע עליו עד השנה – ישב על הספה של פאלון כמו מגה סלב והסביר מה זה NFT ואיך הוא מכר בעזרתו את הציור ועשה מזה המון כסף.
וזה לא רק ביפל. סנופ דוג הוציא אלבום שכולו שירים שמכר כ-NFT; אלן דג'נרס מכרה כ-NFT את החלק בתוכנית שלה שבו היא מסבירה מה זה NFT. נייקי הוציאה ככה דגמי נעליים מיוחדים שהיא מוכרת, קוונטין טרנטינו מכר ככה חלק מתסריט פרי עטו, יוצרי "משפחת סימפסון" מכרו ככה פסלוני זהב של דמויות מהסדרה. לאו מסי השיק יקום שלם עם דמויות שלו כ-NFT, ואפילו לינדזי לוהאן – זוכרים אותה? מהניינטיז? – השיקה שיר כ-NFT. בקיצור, זה בכל מקום.
קודם כל, NFT זה ראשי תיבות של Non-Fungible Token, ובתרגום מילולי – אסימון שלא ניתן להחלפה. בהסבר הכי פשוט שאפשר, מדובר באמצעי לרישום בעלות על יצירה.
הוא בעצם תעודת בעלות דיגיטלית, ובניגוד לקבצים רגילים, הוא לא ניתן לשכפול או להעתקה. ייחוד נוסף שלו הוא שהסחר בו נעשה בלעדית במטבעות דיגיטליים, כמו אתריום". כדי לפשט עוד יותר את הקונספט, נניח שאתם אמנים ויש לכם אתר שבו אתם מציגים את היצירות שלכם. איך תמנעו ממישהו לקחת את אחת היצירות, להדפיס אותה ולטען שהיא שלו? תשמרו את היצירה כ- אן אף טי, ומאותו רגע מסומן שאתם הבעלים המקוריים שלה. באותה צורה תוכלו להעביר את הבעלות על היצירה למישהו אחר, ומאותו רגע הוא יהפוך לבעלים שלה
אז NFT הוא בסך הכל תעודת בעלות, אבל ככזו היא אינה ניתנת לזיוף. למה? מפני שהבעלות נקבעת על הבלוקצ'יין, או בעברית "שרשרת בלוקים", מעין פנקס חשבונות דיגיטלי שמאפשר פעילות עסקית מאובטחת ללא צורך בגוף ניהול מרכזי, כמו בנק או חברת השקעות. בבסיס הבלוקצ'יין עומדת רשת מחשבים מבוזרת, כלומר כזו שאינה יושבת על (או נשלטת על ידי) שרת אחד. קצירי: "כל מסמכי ה-NFT נמצאים על הבלוקצ'יין, והם לא ניתנים לשינוי ללא הסכמה של כל המחשבים ברשת. כך נמנעת העברה לא חוקית של הקובץ". אם תרצו, אפשר לומר שבמקום ערבות בנקאית יש כאן ערבות הדדית.
ה-NFT של מסי נמכר תמורת יותר ממיליון דולר; ממש עכשיו נמכר האס.אם.אס הראשון שנשלח אי פעם ב-130 אלף יורו. הדברים האלה לא "שווים" את הסכומים האלה, זה רק הערך הנתפס שלהם, אבל זאת בדיוק הנקודה: השווי של כמעט כל NFT מבוסס על צפי לרווח עתידי. מי שקנה את היצירה של מסי מאמין שערכה יעלה, בדיוק כמו אספן אמנות שקונה יצירה של ואן גוך. אבל באותה מידה, כמובן, ערכה של היצירה יכול לא לצמוח בכלל. קצירי: "צריך להסתכל על NFT כרעיון. ועל כל רעיון שיש בו פוטנציאל, אחד יאמין שהוא יצמח בצורה מטורפת ואחר יאמין פחות".
אנשים קונים NFT בתקווה לראות רווח, אבל יש פה גם אלמנט משמעותי של התלהבות ממשהו חדש. אדם יכול להציג את עיצוב הנעל החדשה של נייקי ולהגיד שהוא הבעלים הדיגיטלי שלו; אפשר לעשות עותקים, כמובן, אבל הם לא יהיו המקור. והייחודיות של המקור, בוודאי בעולם דיגיטלי שבו הכל ניתן לשכפול, היא לב העניין.
אפשר גם לשאול למה עכשיו. רעיונית, ה-NFT קיים כבר כמה שנים, אבל ההתפוצצות שלו בחודשים האחרונים מלמדת משהו על רוח התקופה. בשנה שבה כולנו תקועים בבתים; בשנה חסרת-תקדים מבחינה פיננסית, שהשפיעה ישירות על השווקים; שנה שבה אנשים מחפשים דרכים חדשות להשקיע ולעשות כסף; שנה שבה אמנים מכל הסוגים שלא ראו את הקהל שלהם בכלל, ובטח שלא הצליחו לייצר רווחים – אפשר להבין, אולי יותר מתמיד, את הבחירה ב-NFT, שמאפשר לאמנים גישה ישירה לקהל המעריצים ולרווחים מבלי לחלק עמלות או לחכות לתמלוגים.
